סדר יומו של אשכול לא השתנה הרבה כשהחל את תפקידו כראש הממשלה. גם כעת, בהיותו ראש הממשלה, נהג כמנהגו בהיותו שר האוצר, עבד שעות מעטות מלשכתו ןפעל באמצעות עוזריו ויועציו. אשכול עבד שלושה ימים בשבוע ממשרד ראש הממשלה ובשאר השבוע היה במשרד הביטחון.
מיד עם כניסתו לתפקיד מינה אשכול סגל עוזרים, כולם צעירים, מיומנים ונאמנים לו. עוזריו של אשכול הצטיינו בהבנת כוונותיו וידעו , שלמרות גערותיו, הוא רוצה לשמוע את דעתם.
במשרד הביטחון אשכול ערך מעט מאוד שינויים והשאיר את שמעון פרס, סגן שר הביטחון בתפקידו, כדי לא לעורר עימותים מיותרים עם בן גוריון.
אשכול נפגש עם צוות משרד הביטחון ועם הרמטכ”ל צבי צור, ומהם שמע סקירה מפורטת על מצב צה”ל ועל התוכניות העתידיות. כולם המליצו על חידוש השריון, שסבל מחוסר אספקה של כלים חדשים, ועל חיזוק חיל האויר.
אשכול לקח את ההמלצות וקבע אותם כיעד אסטרטגי. הוא לקח ברצינות את דברי נאצר על כך כי “מצרים לא תסכים לפירוק הנשק במזרח התיכון” ואת שאיפת המצרים למחוק את חרפת מפלת ב-48. אשכול לא חשב כי תפרוץ מלחמה בקרוב, אך גם הבין שהדברים אינם סתם איום וצריך לקחת אותם ברצינות הראויה.
אשכול חשב כי צריך להכין את צה”ל בצורה הטובה ביותר למלחמה באופן מיידי והציב לעצמו כיעד את סגירת הפערים בין צרכי הצבא, ובמיוחד השריון, לבין המצב הקיים בשטח, שהוזנח על ידי קודמו.
במקביל אשכול טיפל המערכת היחסים המורכבת עם ארה”ב והציב לעצמו כיעד לשכנע את האמריקאים לספק לצה”ל נשק וטנקים. הרכישה מארה”ב היתה עדיפה גם מבחינה תקציבית, שיקול שהיה משמעותי בעיני אשכול, שר האוצר לשעבר.
האמריקאים בשלב ראשון מסרבים לבקשת אשכול לאספקת הטנקים, אך שגריר ארה”ב הבהיר שיעשו הכל כדי שיראל תוכל לרכוש כאלה ממקורות אחרים. אשכול המשיך להפעיל לחץ עד שבסוף שנת 63 הסכימו האמריקאים שישראל תרכוש טנקים אמריקאים דרך צד שלישי. בתוך שנה וחצי נרכשו כמות טנקים וזחלמי”ם שהכפילו את כח השריון של צה”ל.
רכישת נשק היה אחד הנושאים המשמעותיים שבו עסק אשכול כשנכנס למשרד הביטחון, אך אם חשבו אנשי המשרד כי ישאיר את שאר ההחלטות למטכ”ל ולא יתערב בהן, הם התבדו. דוקא בגלל הרכש שהגדיל בצורה משמעותית את הוצאות הביטחון, ראה אשכול חובה לראות כיצד ניתן לקצץ בסעיפים אחרים בצבא.
סיבה נוספת להתערבותו בפעילות משרד הביטחון היא הנחתו כי דרוש רענון במערכת. הוא הנהיג פורומים שונים, שהחשוב שבהם, פורום שר הביטחון. הפורום כלל אותו, את פרס, את הרמטכ”ל וסגנו ואישים נוספים.
התערבותו של אשכול חוללה מהפכות בפעילות התעשיות הצבאיות, המערכת התייעלה, נגנזו תוכניות פיתוח שנמצאו להן מקבילות בעולם ונבחנה מחדש הגישה שלפיה חייבת מערכת הביטחון לפתח את כל מערכות הנשק מחשש לחרם מצד המדינות שמוכרות אותו. השינויים גרמו לפיטורם של עובדים רבים, אך מערכת הביטחון חסכה כסף רב אותו יכלה להשקיע ברכש ציוד שהיה חיוני לה.
בסוף שנת 63 בחן אשכול גם את האפשרות לקצץ במשך השירות של החיילים בסדיר, מתוך רצון לחסוך בהוצאות הצבא והפניית ידיים עובדות נוספות למשק. לאחר קיום ישיבות עם גורמים רבים החליט לבצע את הצעד הזה למרות החשש מהרפיית המתח הבטחוני.
צעד נוסף שעשה אשכול בראשית כהונתו כשר הביטחון הוא למצוא מחליף לרמטכ”ל שעמד לסיים את כהונתו. המועמד היחיד היה יצחק רבין. בן גוריון לא מינה את רבין בגלל עברו כמפקד בכיר בפלמ”ח, ולבן גוריון היו משקעים עם ראשי הפלמ”ח. לפני שהעלה בפני הממשלה את הצעתו למנות את רבין, נסע אשכול לשדה בוקר, לבן גוריון, לקבל את אישורו למינוי, כי לא למתוח את מערכת היחסים ביניהם. בביקור זה בן גוריון ברך את אשכול על בחירתו. טקס החלפת הרמטכ”לים התקיים ובו ציין אשכול כי יש למנות את הרמטכ”ל לזמן ארוך יותר משלוש שנים, הזמן שהיה אז למינוי הרמטכ”ל.
בחצי שנה חולל אשכול שינויים משמעותיים כשר הביטחון. הגדיל משמעותית את הרכש הצבאי, קיצר את משך שירות החובה ומינה רמטכ”ל חדש.
הקמת המערך
אשכול שאף כבר שנים רבות להקים מערך פוליטי המורכב משלוש מפלגות הפועלים. רבים חשבו שזו הסיבה שמינה את רבין, שהיה חבר מפלגת “אחדות העבודה”, לרמטכ”ל. אשכול עצמו לא התייחס להאשמות אלה מכיוון שמבחינתו מונה רבין בגלל כישוריו. כבר בפברואר 63 תמך אשכול בקריאתו של יצחק בן אהרון, ממנהיגיה של “אחדות העבודה”, לאיחוד מלא של מפלגות הפועלים. אשכול הביןי שצירוף הנהגת “אחדות העבודה”, שהיתה צעירה, להנהגת מפא”י שנתפסה כמזדקנת, יועיל למפלגה ויוריד את כוחם של ה”צעירים” במפלגתו.
אשכול עשה הכל כדי לדרבן את פעילות צוותי המשא ומתן בין המפלגות, אך חילוקי הדיעות בין המפלגות היו גדולים והאיחוד לא הבשיל.
מתינות
בין שאר הנושאים שבהם טיפל אשכול בתחילת כהונתו, היה עליו לטפל בנושאים של דת ומדינה, יהודים וערבים, ימין ושמאל ויחסי החוץ של ישראל.
בנושאי דת היה על אשכול לטפל בדרישת החרדים לסגור בשבתות את “מעבר מנדלבאום” שקישר בין ישראל לבין ירדן ונושא הכשרות באנייה “שלום”. בגלל הקושי בפתרון בעיות הקשורות לחופש דת וכפייה דתית, שאף אשכול לייצוב הסטטוס קוו תוך ניסיון הדברות.
אשכול עצמו היה אתאיסט ולא קיים מצוות דתיות, אבל נמנע מפגיעת ברגשות האנשים סביבו והאמין בשמירה על הסטטוס קוו שנקבע בישראל במהלך השנים. אשכול פעל בנחרצות נגד הפרה של הסטטוס קוו, ולא משנה על ידי מי. הוא תמך בנקיטת יד קשה כנגד חרדים שהתפרעו כשלא נענו בדרישתם לסגור את “מעבר מנדלבאום” בשבת. הוא גם תמך ב”חוק השבת” ועורר עליו זעם בקרב חוגים שהתנגדו לכפייה דתית, בטענה שהחוק שומר על צביונה הלאומי של המדינה.
באופן כללי אשכול שאף להמנע בכל מקרה מפרשות מורכבות אלה, מכיוון שהמוצא מהן היה מסובך מאוד.
עניין נוסף שנדרש אליו אשכול הוא המיעוט הערבי. הערבים נמצאו תחת ממשל צבאי שהגביל את תנועתם למקום מגוריהם. בן גוריון ראה בזה הכרח לצרכיה הבטחוניים של ישראל. אשכול שאף להטל בהדרגה את הממשל הצבאי. שאיפתו נבעה מתפיסתו ההומנית כלפי כל אדם, באשר הוא ומגישתו המעשית שהממשל הצבאי אינו מועיל לבטחון ישראל, וכי ההגבלות יוצרות עוינות של האוכלוסיה הערבית. עם זאת ידע אשכול כי אם יזדמן להם, לא יהססו הערבים לחסל את ישראל. אשכול גם החזיק בדעתו, כי זכותם של היהודים להתיישב בכל הארץ ואף הגיש לממשלה תוכנית לפיתוח הגליל שבו התרכזו חלק ניכר מערביי ישראל.
מחלוקת נוספת אליה נדרש אשכול היא העלאת עצמותיו של זאב ז’בוטינסקי. בצוואתו, כתב ז’בוטינסקי, כי עצמותיו יועלו לארץ רק “על פי פקודת הממשלה היהודית כי תקום”. בגין וחבריו פנו בעבר אל בן גוריון בענין הזה, אך הוא התנגד לכך וראה בזה לגיטימציה לדעות יריביו. אשכול עצמו מאוד העריך את ז’בוטינסקי, למרות שהיה לו חשבון נוקב עם דרכו ועם האידיאולוגיה שלו.
אשכול קבל החלטה עקרונית להיענות לדרישת בגין ומשפחתו של ז’בוטינסקי, אך לא רצה לפתוח בחזית מול בן גוריון בעניין ולכן דחה את הדיון ורק לאחר כחצי שנה, כשהגיע למסקנה שהנושא בשל מבחינת בן גוריון, הודיע למנהיגי “חרות” כי תתקבל החלטת ממשלה על העלאת עצמותיו של ז’בוטינסקי.
עצמותיו של ז’בוטינסקי הועלו לארץ ונקברו ביולי 1964, בהר הרצל, בטקס ממלכתי מלא.
אשכול, שזכה לביקורת מעת כניסתו לתפקיד ראש הממשלה, ונתקל בזלזול ביכולתו לתפקד כראש ממשלה, יצר, בסגנונו הייחודי, מהפכה קטנה בשלטון. היחסים הפוליטיים בכנסת, יחסי החוץ של ישראל, הפגת המתיחות עם המיעוט הערבי, ייצוב יחסי דת ומדינה והרפיית המתח במערכת הפוליטית. כל זאת עשה אשכול בחוכמתו ובמתינותו.
