בן גוריון מתפטר ואשכול מחליף אותו בתפקיד ראש הממשלה
לאחר התפטרות בן גוריות בשנת 1961 המשיך בן גוריון לעמוד בראש ממשלת מעבר, אך לא הצליח להרכיב ממשלה חדשה. אז הוחלט על עריכת בחירות לכנסת החמישית.
לאחר הבחירות נתקל בן גוריון בקשיים בהרכבת הממשלה והטיל את המלאכה על לוי אשכול שהשכיל לרצות מפלגות שונות ולהרכיב קואליציה. הרכבת הקואליציה על ידי אשכול סימנה אותו כמספר שתיים בצמרת מפא”י.
בשנת 1963 התפטר בן גוריון מראשות הממשלה בעקבות “הפרשה” (פרשת לבון) ואשכול מונה בהסכמה כללית ליורשו. כאשר הקים אשכול את הממשלה הותיר בידיו גם את תפקיד שר הביטחון.
בנאומו כראש ממשלה שיבח אשכול את בן גוריון על פועלו ונראה כי דרכו היא לבזר את השילטון הריכוזי שהיה בימי בן גוריון. תקופת כהונתו הראשונה של אשכול כראש ממשלה הייתה תקופה של שלווה ושל פיתוח. ב-10 ביוני 1964 נחנך המוביל הארצי, מפעל חייו של אשכול. המשבר הכלכלי של שנת 1962 חלף, והנתונים הכלכליים הראו על צמיחה ועל עלייה בתוצר הלאומי הגולמי. גם מבחינה בטחונית היתה זו תקופה שקטה יחסית עם אירועים נקודתיים כנגד הסורים.
אשכול מכונן יחסים רשמיים עם גרמניה וסוחף את מרכז המפלגה לתמוך בו
בזירה הבינלאומית הגיע אשכול להישגים. האפיפיור ביקר בארץ והיחסים עם ארצות הברית השתפרו. הכנסת החליטה לכונן יחסים רשמיים עם גרמניה המערבית למרות התנגדות של רבים כי השעה אינה כשרה לכך 20 שנה בלבד לאחר השואה. בשנת 1964 היה אשכול לראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל שהתקבל לביקור ממלכתי בארצות הברית.
בזירה הפוליטית הפנימית הביאה אישיותו של אשכול לפיוס ורגיעה. אשכול יזם את העלאת עצמות זאב ז’בוטינסקי לארץ, וקבורתן בטקס ממלכתי. במישור החיים הפרטיים, זכה אשכול לאושר אישי כאשר נישא, בינואר 1964, למרים זליקוביץ’, ספרנית בספריית הכנסת, שהייתה צעירה ממנו בשלושים וחמש שנים.
באוקטובר 1964 שב בן-גוריון והעלה את נושא “הפרשה” (פרשת לבון) בפני ראש הממשלה אשכול ודרש ממרכז המפלגה לחדש את החקירה בפרשה. משראה אשכול כי נראה שמרכז המפלגה יחליט על חידוש החקירה בפרשת לבון דבר שהתנגד לו, נקט בצעד דרמטי, וב-15 בדצמבר 1964 הודיע על התפטרותו מתפקיד ראש הממשלה, שכן אינו חופשי להחליט ברצונו בעניין ממלכתי, הוא הקמת ועדת חקירה משפטית. ההתפטרות טרפה את קלפיו של בן-גוריון; עתה סירב בן-גוריון להופיע בפני מרכז המפלגה שכן “לא אשחית דברי על אוזן לא שומעת”. שרי מפא”י ראו כי הם נדרשים לבחור בין עמדתו של בן-גוריון, שהיא בבחינת “ייקוב הדין את ההר”, לבין עמדתו של אשכול; רובם בחרו באשכול. לאחר הפצרות השרים, ולאחר שנשיא המדינה הטיל על אשכול להרכיב ממשלה, שב אשכול והרכיב את הממשלה, בהרכבה הקודם, בתוך שבוע ימים לאחר התפטרותו.
אשכול זוכה בבחירות 65 ומסתיימים פרוייקטים משמעותיים למדינה כמו המוביל הארצי ומפעלי ים המלח
בבחירות לכנסת השישית, שנערכו ב-בנובמבר 1965, זכתה רפ”י, מפלגתו החדשה של לוי אשכול, ב-10 מנדטים בלבד אל מול 45 מנדטים שבהם זכה המערך (הראשון) בראשות אשכול. כישלונה של רפ”י היה חרוץ; נראה היה כי דרכו של אשכול, ואנשי דור הביניים במפא”י, היא שניצחה, וכי בן-גוריון “והצעירים” הוסטו הצידה לשנים רבות ולא תהיה להם עוד תקומה.
מיד לאחר הבחירות אושפז אשכול בשל בעיות בריאות. גם לאחר ששוחרר מן האשפוז, לאחר כמה ימים, לא הצליח להרכיב ממשלה. בעיות עם השותפים מבחוץ ובעיות במינוי השרים בתוך מפא”י העיבו על התהליך. לכאורה היה אשכול בשיא עוצמתו לאחר הבחירות; למעשה סימנו הבחירות תחילת תהליך של שחיקה בכוחו ובשליטתו בדעת הקהל.
בשנת 1966 הסתיימו פרויקטים גדולים – המוביל הארצי, נמל אשדוד, מפעלי ים המלח. סיום העבודה על פרויקטים אלו הביא לירידה בהיקף העבודות הציבוריות, ולצמצום הפעילות הכלכלית; במשק קטן כמו המשק הישראלי היו לכך תוצאות מיידיות. המשק הישראלי עמד בפני גירעון במאזן התשלומים, עליית השכר במשק ועלייה בתקציב הביטחון. שר האוצר פנחס ספיר התמודד עם בעיות אלו ע”י העלאת מיסים והתייקרויות. מדיניות זו קיבלה את הכינוי מיתון ויצאה מכלל שליטה. בתקופה זו היתה עלייה חריפה באבטלה, ירידה ברמת החיים, עצירת השקעות חוץ ומספר רב של יורדים מן הארץ. בשל כל הקשיים יש הציבור אי אמון כלפי אשכול וכלפי ספיר. אשכול הואשם בהססנות ובחוסר יוזמה אל מול המשבר.
התקופה שלפני מלחמת ששת הימים
ב 15 במאי 1967 החל נאצר, נשיא מצרים, להזרים כוחות צבאיים גדולים לסיני. מ 19 במאי ואילך גוייס כוח המילואים של מדינת ישראל והועמד בכוננות. החלה תקופת ההמתנה, שבמהלכה שותק המשק הישראלי, עקב שהיית כל הגברים הכשירים בשרות מילואים. הציבור הישראלי לא חש ביטחון באשכול. ככל שהתמשכה תקופת ההמתנה ואשכול לא הורה על יציאה למלחמה, גבר החשש כי מדינות ערב יקדימו את מדינת ישראל ויפתחו ראשונות במתקפה.
אשכול ניסה למצות את כל האפשרויות לתיווך בינלאומי שיסיים את המשבר, אך המשבר הבינלאומי הלך והחריף. ב 27 במאי, בהצבעה שנערכה בממשלה בשעות הלילה, היו הדעות חלוקות בעניין היציאה למלחמה. תשעה שרים (בהם אשכול) תמכו ביציאה מיידית למלחמה, ותשעה תמכו בהמתנה. אשכול לא הצליח להכריע בין המחנות, ובאופן אופייני דחה את המשך הדיון ליום אחר.
אשכול יצא בנאום רדיו לאומה בה התבלבל בקריאה מן הכתוב בנאום בקטע שהוחלף וקולו המהסס נשמע בציבור. התחושה בציבור היתה כי המדינה נמצאת בסכנה גדולה וכי בראשה עומד אדם הססן.
מלמחת ששת הימים. ישראל נצחה, אך הנצחון לא נזקף לזכותו של אשכול
ב 1 ביוני מסר אשכול בלית ברירה את תיק הביטחון לידיו של דיין ובזה מסר לו את ההכרעה על היציאה למלחמה ועל מהלכה. מלחמת ששת הימים, לכשפרצה, הייתה הניצחון הצבאי הגדול ביותר שלו זכתה מדינת ישראל מאז ומעולם, אך אירוני הוא כי תוצאותיה המוצלחות של המלחמה לא יוחסו כלל על ידי הציבור לאיש שעמד בראשות הממשלה זה מספר שנים, עסק בבניין הכוח ובהעצמתו וניווט את ספינת המשבר המדיני.
לאחר המלחמה שקע אשכול מבחינה אישית ומבחינה בריאותית. מחלת הסרטן הכתה בו, והוא הלך ואיבד את כושרו להמשיך בחיים הפוליטיים. אל שולחן הממשלה ישבו צעירים אקטיביסטים כמשה דיין ויגאל אלון אשר התקוטטו ביניהם על ירושתו בעודו בחיים. לאחר מלחמת ששת הימים דחף אלון לפתרון יסודי, והגיש את “תוכנית אלון”. הוא קרא למשא ומתן על הסכם קבע, שבמסגרתו תיסוג ישראל ממרבית השטחים. דיין, לעומתו, נקט בגישה שעל ישראל לשמור בשלב זה את השטחים, ואל לה ליזום מגע עם מדינות ערב. אימרתו כי “מחכים לטלפון מנאצר” אופיינית להשקפתו זו.
היד החופשית שניתנה לדיין בהנהגת המדינה הביאה לשיגשוג מסוים. מדיניות “הגשרים הפתוחים” הביאה לרגיעה ולשקט בשטחי יהודה ושומרון וברצועת עזה. מלחמת ההתשה עדיין הייתה רחוקה, ונראה היה כי המיתון הכלכלי פינה את מקומו לגאות משקית. בסוף שנת 1968 היה ברור כי אשכול לא יאריך ימים. עוד בימי חייו סוכם בין ראשי המערך (השני) כי יורשתו תהיה גולדה מאיר. ב 3 בפברואר 1969 לקה אשכול בהתקף לב, אך לאחר שנמסר כי החלים ממנו ושב לעבודה, לקה שוב בהתקף, ונפטר ב 26 בפברואר 1969 בשעה 8:20. אלון מילא את מקומו במשך חודש כראש ממשלה בפועל, עד אשר מאיר התמנתה לתפקיד ב17 במרץ.
