שלב ראשון – סיום פרשת לבון
בחורף 1963 נדמה היה לאשכול ששורר שקט במפלגה. אשכול בטוח כי בן גוריון גנז את הרעיון לעורר ועדת חקירה מחודשת לפרשת “לבון” (ראו הערה בסוף המאמר). על אשכול הופעלו לחצים להחזיר את לבון למקומו במפלגה, אך אשכול, שלא רצה לפתוח בחזית עם בן גוריון, לא ענה בשלילה, אך דחה את ההחלטה.
במרץ 1964 התברר לאשכול, כי בן גוריון עדיין שואף לפתיחה מחודשת של הפרשה ולהטלת האשמה על לבון. בן גוריון דרש מאשכול לפסול את מסקנות הועדה שזיכתה את לבון ולהקים ועדת חקירה חדשה. אשכול התנגד לכך בתוקף. הוא חשש ממשבר מפלגתי וממשלתי ואף חשש מנזק שיגרם אישית לו, לגולדה מאיר ולזלמן ארן, שהיו שרים בממשלה בתקופת “עסק הביש” כשהועדה תגלה את התוהו ובוהו ששרר בממשלה באותה התקופה.
אשכול מתעקש ולא מסכים לדרישתו של בן גוריון כשהוא מבין שזוהי הכרזת מלחמה על בן גוריון, ומוכן להיאבק בו.
אשכול בוחר בטקטיקה מורכבת למאבק. הוא רוצה להשלים את השיחות על איחוד המערך בין מפלגות מפא”י ו”אחדות העבודה”, בידיעה שאם צעירי מפא”י יהיו חלק מדור העתיד של המפלגה הם לא יחברו לבן גוריון.
אשכול מודיע לבן גוריון כי אם לא יחדול מבקשתו להקים ועדת חקירה, יחזיר את לבון לפעילות מפלגתית. בן גוריון נשאר נחוש בדעתו והחל לפעול באופן נמרץ ליישום תוכניתו.
ואשכול החל בפעילותו להחזיר את לבון למפלגה ולבטל את הדחתו. אשכול וחבריו מפזרים שמועות על משבר ממשלתי שיפרוץ אם לא יוחזר לבון, אך תוך כדי אשכול עוד מקווה למצוא מוצא שיחזיר את לבון בנחת ובתמיכה של כל צמרת המפלגה. והוא מצליח.
ב-30 באפריל 1964 מגבש אשכול מכתב ובו הוא מבשר ללבון שפתוחה בפניו האפשרות לחזור לפעילות במפלגת מפא”י. היה ברור כי כעת, אשכול הוא יעד לטינתו האישית של בן גוריון ומעתה יחפש בן גוריון את מגרעותיו ויבקר אותו ללא הרף. ואולם אשכול חש כי לא היתה לו ברירה, הוא נדחק לפינה שלא היתה לו ממנה מוצא.
שלב שני – הקמת “המערך”
בן גוריון החל לתקוף את ראש הממשלה על מחדליו ומעשיו ולא הרפה מדרישתו להקים ועדת משפטית לחקירת ה”פרשה”. הוא אף גייס, בהתנדבות, שני עורכי דין מבריקים שיכינו חוות דעת משפטית שתוכיח שהועדה הקודמת עיוותה את הדין.
אשכול הפך לאיש החזק במפלגה, זה שהיה מסוגל לצאת נגד דעתו של מנהיגה הותיק של המפלגה ולבצע את מהלכיו. הוא עשה ימים ולילות כדי להסיר כל מכשול בירוקרטי בדרך לאיחוד המפלגות.
עקב התנגדותו העיקשת של בן גוריון למהלך, היה על אשכול לערוך מסע שכנוע בקרב שרים ופעילים מרכזיים, והוא הצליח. ב-14.11.1964 אישר מרכז מפא”י את הרמת ה”מערך” ברוב עצום של 184 תומכים מול 8 מתנגדים בלבד. ההחלטה על הקמת המערך התקבלה בציבור כניצחון גדול של אשכול.
ב-24.10.1964 העלה אשכול את הצעתו להקמת ה”מערך” לאישור ועדת מפא”י, ולאחר דיון בן יומיים הצעתו התקבלה ברוב עצום.
ההתפטרות
באוקטובר 1964 הגישו עורכי הדין שגייס בן גוריון חוות דעת הקובעת, כצפוי, כי “ועדת השבעה” עשתה עיוות דין חמור. בן גוריון נפגש עם אשכול ומבקש ממנו למנות ועדת שופטים עליונים שתבדוק אם “ועדת השבעה” פעלה כראוי.
אשכול דוחה את בקשתו.
בן גוריון מודיע כי ימסור את החומר לשר המשפטים שלא יוכל להתעלם מן המסקנות. היה ברור כי יעדו של בן גוריון הוא הדחתו של ראש הממשלה המכהן.
משה בן זאב, היועץ המשפטי לממשלה, מגיש חוות דעת חיובית לדרישתו של בן גוריון. אשכול מסרב בכל תוקף ומסע לחצים ליישום המסקנות, מופעל על ראש הממשלה. אשכול ממשיך לסרב וטוען ש”תשע ועדות חקירה, בהן שתיים משפטיות ובהן אחת שהיתה מורכבת משבעה שרים – כלם זה לא מספיק?…”
אשכול כבר לא יכול להשאר אדיש ללוחצים, שכוללים גם את אנשיו במפלגה, שהיה בטוח בתמיכתם והמגיע למסקנה שהוא צריך ליצור משבר מכוון, אחרת יהיה בעמדת מיעוט במפלגה.
הוא יוצא למעונו ומתייעץ עם מקורביו. לאחר מכן הוא מבקש את כינוס המפלגה.
ב-15.12.1964 מגיש אשכול את התפטרותו למרכז המפלגה. נימוקו היה שהקמת ועדת חקירה תפתח “תיבת הפנדורה” שמזמינה נזק פנימי וחיצוני למעמדה של המדינה וליוקרתה. אשכול לוקח הימור שהתפטרותו תסתיים בהחזרת בן גוריון לשלטון, אבל כבר ביום התפטרותו היה ברור שהסאגה תסתיים בנצחונו המוחלט של אשכול.
מזכירות מפא”י מתכנסת וקוראת לאשכול לשוב ולהרכיב את הממשלה וקבלה את התנאי שנושא ה”פרשה” לא יעלה יותר על סדר היום המפלגתי והממשלתי. ב-22 בדצמבר קיבל אשכול שוב את אמון הכנסת והקים מחדש את הממשלה.
פרשת לבון – כשלון של מבצע טרור במצרים, עסק הביש, שהסווה כאילו בוצע ע”י ארגןו טרור מצרי. האחריות הוטלה על שר הביטחון פנחס לבון.
אשכול ידע ממקורות אישיים כי לבון אינו אשם, אך בן גוריון לא הסכים לנקות ממנו את האשמה ודרש את הדחתו של לבון, אף לאחר שועדה שהוקמה, ועדת השבעה, ניקתה אותו מאשם.
בן גוריון התפטר מתפקידו בעקבות אותה הפרשה.
לקריאה נוספת עיינו ערך “עסק הביש” בויקיפדיה.
