אוקטובר 1965. אשכול בן שבעים. שיטת העבודה שלו היא הענקת סמכויות ליועצים הקרובים שלו, ובשיטה זו המשרדים בהם הוא נמצא מתפקדים היטב.
אשכול מחליף במשרדים הכפופים לו את היועצים שתמכו בבן גוריון, ביועצים הנאמנים לו, וממנה עוזרים חדשים.
תפקיד ראש הממשלה לא שינה את אשכול, וגם יריביו הודו בקסם האישי שלו, הכוח השכנוע שלו, ברוח הטובה ובשנינותו. אדם הנושא תפקיד מורכב כל כך אינו יכול לרצות את כולם, אבל אשכול ניסה לעשות את זה. טוב הלב שלו הרגיז לעיתים את מקורביו, אבל כמעט בלתי אפשרי היה להוציאו מן הכלים.
אשכול היה ייחודי בבדיחותיו ובביטויים היידישאים שלו שהצמיד לאנשי ציבור ולראשי עולם.
אחד ממאפייניו של אשכול היה נטייתו להתייעץ. תמיד רצה לשמוע את דעותיהם של הסובבים אותו, למרות שבסופו של דבר החליט מה שרצה. בשל כך דבק בו דימוי של פשרן והססן שנבע מאישיותו הסלחנית ומרוחב הלב שלו.
במחצית השניה של שנת 1964 היה אשכול עסוק בסוגיות של הסכסוך בין ישראל לשכנותיה, המשך הצטיידותו של צה”ל, יחסי החוץ של ישראל וכמובן ענייני הפנים.
הממשלה שעמד בראשה היתה בעיקרה הומוגנית ומושתתת על תומכיו, ולכן גם אם היו חילוקי דיעות הם בדרך כלל נפתרו עלי מי מנוחות, אך מחוץ לממשלה העימות עם בן גוריון על “הפרשה” עוד היה רחוק מסיום ועלה שוב אל ראש סדר היום הציבורי בוועידת מפא”י העשירית.
הויעידה נועדה לאשר את הקמת “המערך”, אך במרכז הדיונים עמדה דרישתו של בן גוריון להקים ועדת חקירה לבדיקת ה”פרשה”.
אשכול ובן גוריון הבינו שהועידה הזאת תכריע סופית מבחינת מוסדות מפא”י את המאבק ביניהם. יחסי הכוחות בועידה הראו ניצחון למחנהו של אשכול, והשאלה היתה איזה אחוז מהצירים יתמוך בכל אחד מהם והאם בן גוריון בכל זאת יזכה לתמיכה משמעותית או למפלה מוחצת.
מתווכים שונים ניסו למנוע את העימות ואף נשיא המדינה זלמן שז”ר הזמין את אשכול ובן גוריון אליו והפציר בהם לזנוח את ה”פרשה”. כצפוי בן גוריון חזר על דרישתו להקמת ועדת החקירה ואשכול חזר על סירובו.
נאומו של אשכול בועידה היה מפוייס. הוא היה בטוח שבן גוריון ינאם נאום תוקפני ויבקש את התפטרותו. למרבה ההפתעה, נאומו של בן גוריון היה מתון. הוא לא ביקשר את התפטרותו של אשכול ורק חזר על דרישתו להקים ועדת חקירה.
המתח לקראת ההצבעות בועידה היה עצום, והתמיכה בבן גוריון היתה גדולה יותר מכפי שציפו אשכול וחברי סיעתו. שתי החלטות הובאו בפני הועידה, האחת שהמפלגה לא תעסוק יותר ב”פרשה” והשניה שהמפלגה תמשיך במשא ומתן להקמת “המערך”. שתי ההחלטות עברו , אך ברוב של 60%, שהיה קטן מהצפוי.
בן גוריון ראה זאת כהצלחה שלא “הצליחו להשתיק אותו”. תומכיו צהלו נוכח התוצאות וראו אותן כהפיכות. אבל בן גוריון, קיבל את העובדה הדמוקרטית שהמפלגה הכריעה נגדו. הצעד הבלתי נמנע שלו יהיה הליכה לפילוג, אבל הוא הרגיש שעכשיו אף אחד לא יוכל לעצור אותו מלהלחם על דרישותיו.
אשכול יצא מרוצה מדיוני הועידה. הוא ידע שהמאבק לא יפסק, אבל שמח שעכשיו המקרב לא יתרחש בתוך מוסדות המפלגה, אלא מחוץ לה.
- מתוך “ביוגרפיה אשכול”, יוסי גולדשטיין.
