בשנת 1951 נבחר אשכול לכנסת השנייה ובאוקטובר אותה שנה התמנה לשר החקלאות והפיתוח.
כעבור פחות משנה ביוני 1952 התמנה לשר האוצר במקומו של אליעזר קפלן.
קרבתו של אשכול לבן גוריון מאז הקמת המדינה וניסיונו הכלכלי לאורך השנים, בכלל זה בימי כהונתו כגזבר הסוכנות, סייעו לבחירתו לתפקיד.
עשור שנים כיהן אשכול בתור שר אוצר ומתפקיד זה הגיע לראשות הממשלה. מצב המשק עם כניסתו לתפקיד היה מן הקשים שידעה המדינה: אינפלציה, גירעון כספי ומשטר צנע שהלך והתערער.
חודשים ספורים לפני כניסתו לתפקיד החליט קפלן על “מדיניות כלכלית חדשה” שעיקרה היה בלימת האינפלציה ושיפור במאזן התשלומים, אך יישום התכנית הוטל על כתפיו של אשכול והצלחתה היתה תלויה בהצלחתו.
תהליך השינוי לא היה מידי ורק בהדרגה יצא המשק מן המשבר ולקראת 1955 החלה צמיחה כלכלית. בין הצעדים שהביאו לצמיחה היו צמצום משמעותי בתקציב הביטחון, פיחותים במטבע, מדיניות שעודדה ייצור לעומת פיקוח ותקצוב, שיפור בזרימת מטבע חוץ לארץ באמצעות הסכם השילומים, הסיוע האמריקני ומפעל הבונדס, צעדים מבניים שהנהיג אשכול במשרד האוצר, ושסייעו כגון הקמת אגף התקציבים ושילוב כלכלנים צעירים בוגרי האוניברסיטה העברית, שהכניסו רוח מקצועית סייעו לו בביצוע המדיניות לניהול אוצר המדינה ושבעזרתו של אשכול שיפרו את מוקד קבלת ההחלטות ואת יכולת הביצוע של המשרד.
הקמת בנק ישראל בשנת 1954 היתה צעד נוסף לשיפור הניהול הכספי של אוצר המדינה והניהול המשקי של הממשלה.
כעבור פחות משנתיים, בעקבות התערערות מצב הביטחון, חזר בן גוריון למשרד הביטחון, וביולי 1955 לאחר הבחירות לכנסת חזר לכהן כראש ממשלה.
בממשלתו החדשה המשיך אשכול לנהל את משרד האוצר, וחברו ומנהל משרדו פנחס ספיר התמנה לשר המסחר והתעשייה.
בתקופה זו חל שינוי בניהול המדיניות הכלכלית הדגש עבר מן החקלאות לתעשייה ולענפים יצרניים אחרים. בתקופת כהונתו השנייה של אשכול כשר האוצר גדל חלקם של התעשייה, המחצבים והחשמל בתקציב הפיתוח והונחו תשתיות לצמיחת המשק בתחומים שונים.
מלחמת סיני עצרה את התהליך, ורק לאחריה בשנת 1957 כשקטנו הוצאות הביטחון, חזר המשק לצמוח תחילה בצעדים מדודים ואחר כך לקראת 1959, בצעדים מהירים יותר. במיוחד גדלה התפוקה בתעשייה והייצוא התעשייתי גדל ב100 אחוז.
אשכול וספיר היו המובילים של הצמיחה במשק, וזו סייעה לאשכול לחזק את מעמדו במפלגה והביאה במידה רבה להצלחת מפא”י בבחירות לכנסת בשנת 1959.
1951
בשנים הראונות לקום המדינה, אשכול היה אחד האנשים המקורבים ביותר לבן גוריון והוא הפך להיות אחד האנשים שעמדו בצמרת המדינה.
אשכול כיהן כשר החקלאות והפיתוח במשך תשעה חודשים וייחס חשיבות גדולה להגדלת התפוקה החקלאית. כמו בעבר משימת ההתיישבות ברחבי הארץ נחשבה בעיניו כיעד אסטרטגי בעל חשיבות עליונה.
הוא פעל לכך שהחקלאות לא תהיה רק ייעוד אידאולוגי, אלא גם ענף שמתפרנסים ממנו והקים קרן לחקלאים כדי לתמוך בהם גם בעונות שמחירי הירקות נמצאים בשפל או במקרים של נזקי טבע.
במסגרת תפקידו כגזבר הסוכנות וראש “המחלקה להתיישבות” טיפל אשכול בבעיות שנבעו ממגורי העולים במחנות העולים ורצה להעביר את העולים למגורים במעברות ולאחר מכן לחסל גם את המגורים במעברות ולהעביר את העולים למגורי קבע.
לאור המצוקה חשב אשכול כי יש למתן את זרם העולים לקצב שהמדינה מסוגלת לעמוד בו.
1952
ביוני 1952 ביקש בן גוריון מאשכול להכנס לתפקיד שר האוצר במקומו של אליעזר קפלן שהיה חולה והתקשה להקדיש לתפקידו את השעות הנדרשות.
עם כניסתו לתקיד דאג אשכול שישארו בידיו תחומים שהיו חשובים לו כמו ההתיישבות, העלייה והמים.
עם כניסתו לתפקיד אשכול הבין שכדי להעלות את המשק על פסים תקינים הוא יצטרך לנקוט בצעדים כלכליים לא פופולאריים כמו גידול באבטלה.
אשכול קיבל לידיו את התפקיד כשהמדינה התקשתה לשלם את ההתחייבויות שלה והאינפלציה גאתה.
כארבעה חודשים אחרי כניסתו לתפקיד הניח הצעת חוק להטלת “מלווה חובה” על האזרחים והעלה את תעריפי המכס והבלו. צעדים שגרמו לפגיעה כלכלית ברבבות אזרחים.
אשכול גם ביקש לבצע משמעותי בתקציב המדינה. הצעד הראשון היה להפקיע את הסמכות של כל שר להכין את תקציב המשרד שלו ולהפקיד את הסמכות בידי האוצר. היעד החשוב לקיצוץ היה משרד הביטחון שהיווה כמעט 40% מתקציב המדינה.
ראשי הצבא התנגדו, אך בן גוריון שהבין את הצורך הגדול תמך בקיצוץ שכלל גם פיטורים של אנשי קבע ואזרחים עובדי צה”ל. בעקבות המהלך, התפטר הרמטכ”ל יגאל ידין מתפקידו.
כדי לקדם את המטרות הכלכליות פעל אשכול להרחבת הבסיס הקואליציוני של הממשלה על מנת לקבל תמיכה רחבה לצעדים שעלולים ליצור תסיסה חברתית. כדי לחזק את משרד האוצר הוא גם החליף את מנכ”ל משרד האוצר והביא לתפקיד את פנחס ספיר שהיה נאמנו.
במסגרת המהלכים לחיזוק משרד האוצר פעל אשכול להקמת בנק ממלכתי “בנק ישראל” ולמינוי “נגיד” שיהווה גורם מקצועי נוסף ונטול פניות פוליטיות בהחלטות הפיננסיות של ישראל.
חלק מהחובות המידיים של המדינה כיסה אשכול באמצעות הסכם ה”שילומים” עם גרמניה. במקביל ניסה אשכול להגדיל את סכומי הכסף שנאספו למען ישראל בחו”ל.
להשלמת התוכנית הכלכלית פעל אשכול לחיזוק התעשייה ולייעולה ועידוד יזמים פרטיים להשקיע בה.
** אינפלציה – עליית מחירים מתמשכת ששוחקת את ערך המטבע.
1953
בסתיו 1953 ניכרו הסימנים הראשונים ו”תוכנית הבלימה” כפי שקרא לה אשכול הצליחה על מדדים של אינפלציה ומאזן התשלומים. עכשיו יכול היה להתפנות ליצירת תנאים לצמיחת המשק בישראל.
למרות השיפור ברמת החיים של בשנת 1953, שיעור האבטלה היה גבוה ורק פתרון דרסטי לבעיות התעסוקה יכול היה לעצור את ההתדרדרות של המשק. לצורך זה הקימה הממשלה ועדה מיוחדת למציאת פתרונות לבעיית האבטלה.
אשכול ואנשי האוצר דחו מספר תוכניות פופוליסטיות כדי למנוע עלייה נוספת באינפלציה, מה שיביא בסופו של דבר להגברת האבטלה ויישמו צעדים של “התוכנית הכלכלית החדשה” של אליעזר קפלן. הצעדים סייעו ועזרו לכך מספר העולים המצומצם שהגיעו בשנה הזאת, גידול במטבע החוץ וכספי ה”שילומים” שהחלו לזרום לקפות המדינה.
הסוף שנת 1953 רמת החיים של האזרחים עלתה והאבטלה ירדה למימדים סבירים. מקיץ 1954 החלה הכלכלה הישראלית לצמוח ובתקציב המדינה הבא כבר ניכרה הגדלה מהותית בסעיפי התקציב.
1955
בהקמת ממשלת בן גוריון השנייה כיהן אשכול כשר האוצר ודרש מבן גוריון אף למנות את פנחס ספיר מקורבו לשר המסחר והתעשייה.
אשכול התייעץ עם ספיר ועם דוד הורוביץ, נגיד בנק ישראל, בכל בעיות המשק והטיפול בהן. הוא התייעץ איתם גם בשני נושאים שהיו חשובים לו: פיתוח המשק והמים. הוא הגביר את ההשקעות בתעשיה על מנת להחיש את העצמאות הכלכלית של המדינה ודאג להנחות במיסים ולתמריצים למשקיעים.
בנובמבר 1955 הגיש אשכול את תקציב המדינה לממשלה ואחרי שלושה חודשים של דיונים ותיקונים הוגש התקציב לאישור הכנסת. כחודש לאחר מכן, כשהתברר שארצות הברית אינה מתכוונת לספק נשק לישראל, הטיל את מס “קרן המגן” על האזרחים על מנת לממן רכישות נשק.
בשנת 1956 נרכשו מצרפת 12 מטוסי מיסטר ואשכול היה בין מקבלי הפנים של המטוסים בשדה התעופה. באותה שנה נחתמו הסכמי אספקת נשק נוספים עם צרפת והצורך לשלם את התמורה של הסחורה עלולה היתה ליצור קשיים במשק.
אשכול הכין את הקרקע להעלאת המיסים על ידי נאומים על הכספים שיראל זקוקה להם כדי להתכונן למלחמה שהיו מיועדים לגייס את דעת הקהל למהלך. אשכול הצליח לרתום למימון עסקאות הנשק גם את ראשי היהדות האמריקאית, מהם ביקש להגדיל באופן ניכר את התרומות לישראל.
הנשק הזה שימש למבצע סיני בסוף 1956, בו כבשו חיילי צה”ל את חצי האי סיני בארבעה ימים בלבד.
1957
בשנים הבאות חלה צמיחה דרמטית של המשק והכנסות המדינה גדלו. הסכומים שנאספו שימשו לצורכי עלייה או להגדלת תקציבים שונים, למשל של משרד החינוך ומשרד השיכון.
אשכול למד לאזן את העודפים שבתקציב ולעמוד מול הדרישות הבלתי פוסקות של השרים להגדלת תקציבי משרדם. אשכול ומשרדו התמודדו עם הגבלות באספקת הדלק עקב החרם הערבי והציבו להם כיעד את הגברת הייצור התעשייתי.
על מנת להגדיל את הייצור המקומי ואת הייצוא קבלו ענפים שונים בתעשייה תמיכות ממשלתיות, למרות הסכנות של חוסר יעילות כאשר יש סבסוד ממשלתי. משרד האוצר גם ראה חשיבות רבה גם בהשקעות הון זרות בישראל שהזרימו מטבע זר לארץ.
למרות משנתו החברתית, תמך אשכול ביזמים הפרטיים שראה בהם גורם חיוני במשק הישראלי. אשכול אף קרא להעביר מפעלים ממלכתיים לרשות משקיעים פרטיים כדי להגביר את היעילות ואת התוצר.
בשנים אלה עוד היו קיימות המעברות והממשלה לא העמידה את חיסולן בראש סדר העדיפויות. המעברות היוו מוקד של עוני ומצוקה ותסיסה חברתית על רקע אפלייה עדתית.
בשנת 1959 נצחה מפא”י שוב בבחירות ואשכול נחשב, לצד בן גוריון, כאיש שתרם לניצחון.
1960
הנושא הכלכלי העיקרי שבו טיפל אשכול בשנת 1960 הוא הגירעון במטבע חוץ. אשכול ראה את הפתרון בהגברת הייצור לייצוא והגדיל את ההשקעות במשק ואת התמריצים לשם כך. אשכול ביקר באירופה ובאפריקה על מנת לחתום על הסכמים כלכליים ועל שיתופי פעולה ובמקביל שקד על הגדלת סכומי הסיוע של ארצות הברית לישראל.
בשנים האלה לאור כניסת דור הצעירים לתפקידי מפתח במפלגה, פיתח בן גוריון תלות באשכול וראה בו חשיבות להמשך יציבות שלטונו. אשכול חש יותר בטוח במעמדו והרשה לעצמו להתווכח עם בן גוריון ולחלוק עליו בגלוי.
לאור התפתחויות משפטיות פנחס לבון ביקש לזכות את שמו בפומבי. בן גוריון הקים עבור זה ועדת חקירה ממלכתית. לבון לא סמך על החלטתם של חברי הועדה והופיע בעצמו בפני “ועדת החוץ והביטחון”. אשכול ידע ממקורותיו שניתן לזכות את לבון, אז עם זאת חשב שההשתלחות של לבון בחברי מפלגתו עברה כל גבול.
הפרשה התפתחה למשבר קשה במפלגת מפא”י ואשכול נקרא למלאכת התיווך והפשרה שהיתה המומחיות שלו. בן גוריון רצה להקים עוד ועדת חקירה משפטית ואשכול הניא אותו מכך בהערכה שלבון יפתח תיבת פנדורה אם יתקפו אותו. בן גוריון לא ויתר והתעקש על ועדה שתרשיע בסופו של דבר את לבון. למרות ניסיונות פשרה חוזרים ונשנים שהיו מקובלים על שאר הצדדים הנוגעים בדבר, בן גוריון לא הסכים לוותר.
בישיבת ממשלה החליטו השרים בניגוד לדעתו של בן גוריון להקים ועדה ממשלתית, ועדת השבעה, ואם תמליץ על כך הועדה תוקם ועדה משפטית. אשכול שהשתתף בועדה נתן את הטון ומסקנות הועדה היו כי אין מקום להקמת ועדת חקירה משפטית.
בן גוריון תקף את החלטות הועדה ויצא לחופשה לאות מחאה. אשכול הבין שיש שתי אפשרויות או שבן גוריון יתפטר או שלבון יודח מתפקידו כמזכיר ההסתדרות. אשכול, שלא רצה להיות אחראי על ההדחה ורצה להקים את “ועדת הבוחן” שציפה שבסופו של דבר תדיח את לבון. כשהבין שזה לא יקרה, פנה אשכול ישירות בישיבת מזכירות מפא”י לחברי המפלגה, והציג את המסקנה שלו שאין מנוס מלפטר את לבון. לבון הודח ברוב של 60% מהחברים.
במהלך סערת העניינים הצעירם של מפלגת העבודה ביססו את מעמדם בתפקידים מרכזיים והפרשה היתה כיסוי למאבקי כוח פוליטיים במפלגה.
מאבקו של אשכול הצליח, הוא גם הדיח את לבון וגם מנע מבן גוריון את הקמת ועדת החקירה המשפטית. ומעבר לכך, הוא יצא מההתמודדות שלו עם בן גוריון כשידו על העליונה.
1961
לאורך כל העיסוק בפרשת לבון הצטייר אשכול כדמות החיובית ובן גוריו היה האיש שלא הניח לפרשה לגווע. חברות הקואליציה לא ששו לחבור לבן גוריון ודרשו להחליפו באחר כשהכוונה היתה לאשכול. לאשכול היה ברור כי כל עוד בן גוריון לא יפרוש מרצונו, לא יוכל איש להחליף אותו.
אשכול המשיך להשקיע את מרצו במשרד האוצר וגם במחלקה להתיישבות. הוא המשיך לקדם פרוייקטים לאומיים כדוגמת ה”מוביל הארצי” והקמת הערים אשדוד, ערד וכרמיאל.
בן גוריון הבין שאם הוא רוצה להסיט את השיח הציבורי מהפרשה הוא צריך ללכת לבחירות. אחרי בחירתו המחודשת הוא תכנן להקים את ועדת החקירה המשפטית שרצה. על מנת שלא יראה כמי שדוחף לבחירות, הוא הכריז כי הוא עוזב את תפקיד ראש הממשלה לאשכול. הוא ידע כי צעד כזה לא יתקבל על ידי חברי המפלגה כפי שאכן קרה, ופני המדינה היו לבחירות. אשכול הבין את הנזק שיהיה למפלגה וניסה למנוע את הבחירות, אך ללא הצלחה.
בבחירות לכנסת החמישית ירד כוח מפלגת מפא”י בחמישה מנדטים והמפלגות השותפות, שכוחן התחזק, הגדילו את הדרישות שלהן על מנת להצטרף לקואליציה. אשכול ניהל את המשא ומתן עם המפלגות והצליח להשיג הסכם חסר תקדים שהשאיר את הכוח המרכזי בידי מפלגת מפא”י. בכל מקרה הרכב הקואליציה לא אפשר לבן גוריון להשיג את הרוב הדרוש לו בממשלה על מנת להקים את ועדת החקירה שכל כך רצה.
בסוף שנת 61 הציג אשכול בפני הממשלה את התקציב הבא. למרות המצב הסביר שהמשק היה בו, חשש אשכול מגרעון בשנים הבאות בעקבות הפסקת כספי השילומים מגרמניה וירידה בהכנסות המגביות מארצות הברית. שני המקורות האלה עזרו לגשר בין הפער שנוצר בין עודפי הייבוא מול חוסר בייצוא.
אחרי התייעצויות עם נגיד בנק ישראל ועם שר האוצר של ארה”ב ואחרים, החליט אשכול להצע פיחות ללירה. הוא הביא את ההצעה לממשלה ודאג שהיא תקבל את התמיכה הדרושה. לאחר האישור יצא אשכול בהודעה לציבור על “התוכנית הכלכלית החדשה” של המשלה. התוכנית עמדה בפני קשיים רבים, ולמרות הביקורת הרבה עליה וחוסר ההצלחה בתחומים שונים, בסיכומו של דבר חלפה הסכנה המיידית של דלדול במטבע החוץ של ישראל.